פרק 37 - הרבנית ימימה מזרחי

לא יכלתי שלא להזדהר ממאור פניה של הרבנית ימימה מזרחי; עורכת דין, מרצה ונשיאת תכנית רבניות אירופה. כשנכנסתי לאולם הכנסים, היא פנתה אלי כאילו כל חייה חיכתה רק לפגוש אותי. ככה, אגב, היא גם פנתה לכל אחת אחרת שנקרתה בדרכה. כאילו רגע ההיכרות הוא בבחינת נס קטן. "מי את?", שאלה. הצגתי את עצמי. הסברתי שהגעתי להרצות במסגרת סמינר הרבניות. כשבחוץ נערם השלג המשמעותי ביותר שירד במינכן מאז 1993, חֻמה של ימימה הלך והשתלט על חלל החדר. "איזה יופי", אמרה, " אני אבוא לשמוע אותך". חייכתי וחשבתי על השמחה ועל האדיבות בהן נהגה בי, ובכל אחת אחרת מעשרות הנשים שמילאו את האולם.

שעתיים אחר כך, כשהגיע העת להרצאתי, בירכתי את המשתתפות ופתחתי בדברים. משנפתחה הדלת והדרה של ימימה נכנס לחדר, נעתקה נשימתי לרגע. בחדווה ובצניעות, הרבנית התיישבה והצטרפה לשיעור, כתבה דברים, השתתפה מעת לעת. בתום המפגש ביקשה לשאול אותה משהו. אמנם התנסחתי בנימוס ובניתי את הדברים ככה שתהייָתי לא תישמע חצופה, אבל בעצם שאלתי: למה באת לשיעור שלי? מה גרם לך לבוא אלי?

ימימה חייכה, עוד יותר מהחיוך הרגיל, ואמרה שנראיתי לה מעניינת, שלא נסתר מעיניה מבטי הביקורתי למרות שישבתי בשורה האחרונה ושכל הזמן היא שומעת רק שיעורים של ימימה מזרחי, וכבר צמאה ללמוד מנשים אחרות.

למחרת בבוקר התחלנו את המסע חזרה לארץ. המרחב הלבן, הבוהק משלג נדיב, סיפק לנו אווירה קסומה אך הכביד על ההשתרכות לשדה התעופה בפרנקפורט. יצאנו לדרך מוקדם, ומצאנו את עצמנו מתוסכלות מהניצול הירוד של הזמן. הדרך הטובה ביותר להוסיף טעם לשעות ההמתנה בשדה התעופה היתה להקליט פודקאסט. על כסאות ההמתנה, כשקולות הרקע חודרים מעת לעת לפסקול שלנו.

כך קרה שחזרתי ממינכן עם פרק חדש ועם התאהבות חדשה בצדו.

שני דברים השארתי מסוף ההקלטה.

האחד, הרבנית ימימה החמיאה לי על כך שאף שאני משתייכת לדור של תזזיתיות, בחרתי לעסוק בספרות ובספרייה. אמרתי לה שאנחנו מאותו דור... בעוד צחי אורז את המכשור, ימימה אמרה לו שאתמול, אחרי הרצאתי, רצתה לברך אותי במציאות זיווג כי חשבה שאני צעירה. (במשך הסמינר אמנם לבשתי את מיטב חצאיותי הארוכות, אבל הייתי ללא כיסוי ראש, מטבע הדברים). זה הצחיק אותי והשארתי בזנב הפרק את הדיאלוג הזה ואת העליצות שטבועה בו.

בינתיים התחיל כמה ספסלים אחרינו קול אחר. לקח כמה שניות עד שהבחנו בו. תחילה אפשר היה לטעות ולחשוב שזהו עוד אחד קולות הילדות שהשתובבו שם, ברחבה. אבל ברגע שסיימנו את ההקלטה, הבנו שאין אלה אלא זעקות שבר. בחורה צעירה קיבלה בשורה מרה על ידיד טוב שנהרג בעזה. עילאי אליהו. בדיוק 60 יום אחרי שחברו הקרוב, רז בוקובזה, נרצח במסיבה ברעים.

ימימה ואני רצנו אליה. ישבנו מימינה ומשמאלה. כשאנחנו דומעות ומרוסקות לב, כל הדברים שדיברנו עליהם עמדו למבחן. ואף שעדיין היינו בפרנקפורט, אפשר לומר שנחתנו.

הבטחתי לה להוסיף לחשוב עליה ואני מקדישה את הפרק הזה לזכרו של עילאי.